1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון) בת"פ 3253/04. בהכרעת-הדין, שניתנה ביום 5.3.06 לאחר שמיעת ראיות, הורשעו המערערים בעבירות שלהלן: פגיעה והשחתת אתר עתיקות - לפי סעיף 37(א) לחוק העתיקות, תשל"ח-1978 (להלן - חוק העתיקות), וחפירה לגילוי עתיקות - לפי סעיף 9(א) לחוק הנ"ל. נאשם 2 אף הורשע בעבירה של שהייה בישראל שלא כדין - לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. דינם של המערערים נגזר ביום 3.9.06, ועל כל אחד מהם הוטל מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים, בצד מאסר על תנאי לתקופה זהה. בעניינו של המערער 1 נקבע, כי הלה ירצה את המאסר בעבודות שירות, ולגבי האחרים נפסק כי המאסר ירוצה בין כותלי הכלא.
2. בהכרעת-הדין נקבע, כי בחודש יוני 2004 ביצעו המערערים חפירות באתר "דיר אל סאנה", שהנו אתר עתיקות מוכרז, כמשמעו בחוק העתיקות. במקום שכן בית-הקברות של ירושלים בתקופת בית שני ובתקופת הברזל. המערערים ביצעו במשך כשלושה לילות חפירות בתוך מערה עתיקה חצובה ששימשה לקבורה. בית-משפט קמא קבע בהכרעת-דינו, על-יסוד חוות-דעתו (ת/1) ועדותו של עד התביעה הארכיאולוג אמיר גנור, כי המערערים ביצעו את החפירות באמצעות כלי-חפירה, אגב כריית בור בעומק של 1.5 מטר בקירוב, וכי במהלך החפירות הסבו נזקים בלתי הפיכים לאתר, ובין-היתר פגעו בשכבות ארכיאולוגיות, הרסו את קירות מערת הקבורה והוציאו מתוכה חרסים ועצמות אדם. בית-המשפט דחה את גרסתם של המערערים, לפיה חיפשו במקום מטמון, שהחביא לגרסתם אבי משפחתם בשנת 1967 בטרם נמלט מהמקום עם כיבושו במלחמת ששת הימים, וקבע כי מדובר בגרסה לא אמינה ובלתי סבירה. כן דחה בית-משפט קמא את טענת המערערים, לפיה לא ידעו שמדובר באתר עתיקות, וציין בהקשר זה, בין השאר, כי מערער 1 אישר בחקירתו שאמר לחבריו שאסור לחפור במקום (עמ' 16 ש' 8), כי מערער 4 אישר בעדותו שמערער 1 אמר לו שהחפירה במקום אסורה (עמ' 24 ש' 22), כי נסיבות ביצוע החפירה בשעות החשיכה, אגב שימוש בפנסים, מצביעה על-כך שחברי הקבוצה ידעו שאין מדובר בחפירה מותרת, וכי עדויותיהם של המערערים בעניין זה נשמעו בלתי אמינות.
3. ערעור הנאשמים מכוון הן כלפי הכרעת-הדין המרשיעה והן כנגד חומרת העונש. באשר להרשעה, גורסים המערערים כי לא הוכח שמקום החפירה הוא אתר חפירת כמשמעו בחוק העתיקות, שכן האתר שבו נתפסו לא פורסם ברשומות כאתר עתיקות, וכי השטח לא הכיל עתיקות וממילא המערערים לא חיפשו במקום עתיקות אלא מטמון. כן הלינו המערערים על דחיית בקשתם להגיש בפרשת גזר-הדין בבית-משפט קמא, כראיה לעונש, מפה שהוכנה על-ידי עיריית-ירושלים, שבה מצוינים אתרי עתיקות, אך נעדר ממנה, על-פי הנטען, האתר הנדון. לחלופין, הלינו המערערים על חומרת העונש שהושת עליהם, והגישו אסופה של פסקי-דין שבהם הסתפקו בתי-המשפט בהטלת עונשי מאסר על-תנאי וקנסות בגין עבירות דומות. בפתח הדיון בערעור, ביקש ב"כ המערערים לדחות את הדיון בערעור על-מנת להצטייד במפה נוספת, שחלק צילומי ממנה הגיע לידיו רק בבוקר הדיון, אשר לטענתו הנה מפה מנדטורית שיכולה לאשש את טענת המערערים כי מקום החפירה אינו אתר ארכיאולוגי.
4. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור על שני חלקיו. לטענתה, אין כל בסיס להתערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, במסקנתה שמדובר בחפירה באתר עתיקות מוכרז ובגזר-הדין אשר הולם את חומרת העבירה והנזק הקשה שהסבו המערערים לאתר הארכיאולוגי.
5. באשר להרשעה, סבורים אנו כי קביעתו של בית-משפט קמא שהחפירה בוצעה באתר עתיקות מוכרז, מבוססת כדבעי על התשתית הראייתית שהונחה לפניו. אתר העתיקות הנדון, דיר סנא, הכולל קברים ובורות חצובים, הוכרז כאתר עתיקות בילקוט הפרסומים 1390 מיום 31.8.67, אגב תיאור מיקומו בנקודת ציון (נ.צ) 129 173. בחוות-הדעת של הארכיאולוג אמיר גנור (ת/1), נקבע כי האתר שבו ביצעו המערערים את החפירות הנדונות, מצוי בנקודת ציון מרכזית (נ.צ.מ.) 12970 17310, ובחקירתו הנגדית הקצרה (בה הופנו אליו חמש שאלות בלבד) הבהיר כי נקודת הציון הנ"ל "היא שטח האתר המוכרז בילקוט הפרסומים". משכך, הוכח בעדותו של אמיר גנור, שצפה בביצוע החפירות על-ידי המערערים, כי החפירות הנדונות בוצעו באתר העתיקות שהוכרז עליו בילקוט הפרסומים. זיהויו של האתר בשטח כאתר שצוין בילקוט הפרסומים, נעשה, אפוא, כדבעי באמצעות עדותו וחוות-דעתו של הארכיאולוג המומחה, אמיר גנור.
המפה שביקשו המערערים להגיש בפרשת גזר-הדין לא הייתה אמורה להועיל לעניינם, לא לעניין ההרשעה ולא לגבי העונש - שכן אתרי עתיקות מוכרזים ברשומות ולא במפות של רשויות מקומיות, מה גם שבית-המשפט קבע בהכרעת-הדין כי המערערים ידעו שמדובר באתר שהחפירה בו אסורה (זאת בין-השאר על-יסוד עדויותיהם של חלק מהמערערים). מטעם זה גם לא מצאנו מקום לדחות את הדיון בערעור על-מנת לאפשר למערערים להצטייד במפה של עיריית-ירושלים, שהוכנה לטענתם עוד בתקופת המנדט, ובפרט כאשר במועד שמיעת הערעור אישר ב"כ המערערים כי המפה לא מצויה בידו, כי אין ברשותו חוות-דעת של מומחה על זיקה שבין המפה לבין השטח וכי אין למערערים הסבר מדוע פנו לעיריית-ירושלים בעניין זה לראשונה רק יומיים לפני הדיון בערעור.
במסקנתו העובדתית של בית-משפט קמא, כי המערערים ידעו שמדובר באתר עתיקות שבו החפירה אסורה, וכי גרסתם בדבר חיפוש המטמון המשפחתי אינה אמינה, לא מצאנו כל עילה להתערב. הלכה פסוקה ונטועה היא, כי בית-משפט של הערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההגיון ושיש לראותם כמופרכים, ומקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי נאמנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא שבשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים. בענייננו, לא מצאנו כל עילה להתערב בממצאיו העובדתיים האמורים של בית-משפט קמא.
לפיכך, דין הערעור על הכרעת-הדין המרשיעה, להידחות.
6. ומכאן לערעור על חומרת העונש. העבירות שביצעו המערערים - חפירה לגילוי עתיקות שלא כדין ופגיעה והשחתת אתר עתיקות - הנן חמורות בטיבן ובמהותן, וזאת נוכח הפגיעה הבלתי הפיכה בממצאים ארכיאולוגים שהם נכסי תרבות ונכסי מורשת, והעונש המרבי בגין ביצוען עומד על חמש שנות מאסר. בנסיבות שלפנינו יש לזקוף לחומרה הן את היקפם הניכר של הפגיעות והנזקים שהסבו המערערים לאתר העתיקות, כמפורט בחוות-דעתו של הארכיאולוג אמיר גנור, והן את התעוזה העבריינית שהפגינו הללו בביצוע העבירות, עת הגיעו למקום כקבוצה מאורגנת ומצוידת היטב שעסקה במלאכת השחתת השרידים הארכיאולוגים במשך כשלושה לילות. סבורים אנו, כי גזר-דינם של המערערים אינו חמור כלל ועיקר. נהפוך הוא: נוכח חומרת העבירות והיקף הנזק שנגרם בזדון לאתר הארכיאולוגי, ולאור הצורך בהוקעת המעשים ובהרתעה אפקטיבית - אינדיבידואלית וכללית, היה מקום להחמיר עם המערערים ולהשית עליהם עונשים חמורים יותר, הן בהיבט הכליאה והן ביחס לקנס, ולו הייתה המאשימה מגישה ערעור על קולת העונש היינו משיתים על המערערים מאסר ממושך יותר מזה שהוטל עליהם. אשר על-כן, דין הערעור על חומרת העונש להידחות אף הוא.
7. על-יסוד האמור לעיל, הערעור על שני חלקיו - הן כנגד הכרעת-הדין והן כלפי גזר-הדין - נדחה.
המערערים 2-6 יתייצבו לריצוי עונש המאסר ביום 1.5.07 בשעה 8:30 בבית המעצר של משטרת מחוז ירושלים.
המערער 1 יחל בריצוי עונש המאסר של ארבעה חודשים בעבודות שירות בבית האבות "עידן הזהב" ביום 1.5.07, ובמועד זה יתייצב בשעה 8:00 במפקדת גוש מרכז של שירות בתי הסוהר ברמלה לצורך קליטה והצבה.
ניתן היום, ז' באדר התשס"ז, 25.2.07, בהעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).
המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין בדואר רשום לפרקליטות, לב"כ המערערים עו"ד א' עטרי ולממונה על עבודות השירות בנציבות שירות בתי הסוהר.
סגן נשיא שופט שופט